פסק-דין בתיק ת"א 2722/06

רקע

1. עניינו של פסק דין זה בשתי תובענות, שעניינן טענה בדבר אי הקצאת מניות בחברת מוניות, בניגוד למוסכם. הדיון בהן אוחד.

התובענה הראשונה הוגשה ביום 23.11.06 לבית משפט השלום בראשון לציון, בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 409/06). לאחר החלטה שלפיה מסורה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לכאן, וסומן ביום 6.12.06 כה"פ 1442/06. מאוחר יותר הועברה התובענה לפסים רגילים, וסומנה כת"א 1127/07.

התובענה הוגשה במקור על ידי שלושה תובעים (אזברגה עבד אל עזיז, עווד אבו עאמר וקצרי מוריס) כנגד חמישה נתבעים (חב' מוניות יצחק רבין בע"מ, אזברגה חליל, אזברגה יוסף, אבו אמטיר סלים ועו"ד אזברגה עבד אל כרים). בהמשך ההליך נמחקו ממנו התובע 3 (קצרי מוריס) והנתבע 5 (עו"ד אזברגה עבד אל כרים). הסעד שהתבקש בתובענה היה לקבוע כי התובעים הם בעלי מניות בחברת מוניות יצחק רבין בע"מ (להלן: "החברה") וכי על החברה לכנס אסיפת חברים על מנת למנות חבר דירקטוריון בהליך ראוי (להלן: "התובענה הראשונה").

התובענה השניה הוגשה ביום 29.12.06 (ת"א 2722/06). תובענה זו הוגשה על ידי שני תובעים (אזברגה כאיד ואזברגה חאלד) כנגד ארבעה נתבעים (מוניות יצחק רבין בע"מ, אזברגה יוסף, אזברגה חליל וסלים אבו אמטיר).

בכותרת התביעה פורטו גם שמותיהם של תשעה אחרים, אשר כונו "המייסדים", וכן צויין רשם החברות. תחת "מהות התביעה" נרשם: "עתירה לצו תיקון מרשם רשם החברות על פי סעיף 134 לחוק החברות". ההליך  נוהל לבסוף רק כנגד ארבעת הנתבעים הנ"ל (להלן: "התובענה השניה").

המחלוקת

2. בבסיס התובענות עומדת טענת התובעים, שלפיה נטלו חלק בישיבה רבת משתתפים, שבה הוחלט על ייסוד החברה, תוך הקצאת חלק שווה בבעלות לכל הנוכחים, ובכללם התובעים.

חרף החלטה משותפת זו, כך נטען, לא דאגו הנתבעים לרשום ולעגן את זכויותיהם של התובעים בחברה ולמעשה התנערו מהתחייבויותיהם והבטחותיהם כלפיהם.

הנתבעים, מנגד, כופרים מכל וכל בעצם קיומה של ישיבת ייסוד כזו וטוענים כי מדובר בטענה מאוחרת וחסרת כל שחר, שהועלתה כשנתיים ממועד ייסוד החברה, רק לאחר שהחברה זכתה במכרז להפעלת קווים רווחיים.

בין הצדדים התנהלו הליכים שונים בנוגע לסעדים זמניים. הליך ההוכחות התנהל לפניי.

האם נכרת חוזה?

תשתית נורמטיבית

3. בית המשפט העליון שב והבהיר זה לא מכבר: "התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה הוא הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב, שבאה לידי ביטוי ביסוד גמירת הדעת. המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי... (ראו: שלו, עמ' 174-172; פרידמן וכהן, עמ' 157-156). לעניין יסוד המסוימות... נפסק בעבר כי נדרש שהפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים... דרישה זאת נובעת מן התפיסה הבסיסית שאין חוזה יכול להתגבש אלא כאשר הצדדים מסכימים על מסגרתו ועל העניינים החיוניים והמהותיים שבו (להרחבה, ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 268-267). ברם, עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את "התנאים החיוניים לעסקה", וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטקובסקי)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר); עניין בוטקובסקי, בעמ' 66). שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב - גמירת דעת ומסוימות - הינם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים (ראו עניין תמגר, בעמ' 682; פרידמן וכהן, בעמ' 292). לעתים, העדה חזקה על גמירת דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה (השוו: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). מנגד, היעדר מסוימות - בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי - עשוי להעיד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים. לעניין זה יפים דבריהם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן: "אם מסכימים הצדדים כי עליהם להגיע להסכמה לגבי פרט עיקרי, קיימת הנחה כי לא נכרת חוזה, שכן היעדרו של הפרט העיקרי וחשיפתו של רצון להגיע להסכמה קונקרטית לגביו, מונעים שכלולו של חוזה. ההנחה היא כי ההסכם להסכים לגבי הפרט העיקרי מהווה תנאי לכריתתו של חוזה מחייב בין הצדדים, אפילו לא נתגלעה מחלוקת לגביו בעת עריכתו של ההסכם הראשוני". (פרידמן וכהן-חוזים, עמ' 303)" (ע"א 7193/08 עדני נ' דוד (2010), בפיסקה 9).

כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת אפוא, בין היתר, מהתבטאויות הצדדים, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה (ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל (2009)).

במקרה שבו החוזה הנטען אינו כתוב, מוטל על התובע הנטל להראות מה היו הוראותיו (ת"א (מחוזי מרכז) 2237-08-07 ג.ל. קוטור בע"מ נ' טרבולסי אחים בע"מ (2010)). ראו גם קביעתו של כב' השופט בנימין ארבל בת"א (מחוזי נצרת) 70-08 י.י. יזמות ונכס נ' אספלט דרום חב' לפיתוח לעבודות עפר וכביש (2010): "... אין כל מניעה, כי חוזה יעשה בעל פה. אף חוזה בעל פה הוא תוצאה של הצעה וקיבול, אלא שאלה נעשו בדיבור פה. על כן, עקרונית כל טענה בדבר העדר מסמך בכתב, המעיד על קיומו של חוזה בר תוקף דינה להדחות. עם זאת, אין הדבר פוטר את בית המשפט מלבחון את הנסיבות האופפות את ההתקשרות בין הצדדים, לרבות הקושי הראייתי הנובע מהעדר מסמך בכתב, המשקף את התנאים המוסכמים, ולנסות לאתר את אשר הוסכם בין בעלי הדין, באספקלריה של העדר מסמך, המגבש תנאים אלה. ברי, כי הנטל להוכחת קיומו של חוזה ותנאיו, רובצים לפתחה של התובעת".

ראיות לקיומו של הסכם?

4. בענייננו, אין מחלוקת, שלא קיים בין הצדדים הסכם כתוב, והשאלה היא, האם התגבש הסכם בעל פה, במהלך פגישה בין הצדדים.  

שאלה זו אמורה להתברר על רקע נתונים ועדויות באשר לתוכנה של הפגישה האמורה, בין אם הם מיוחסים לפגישה עצמה, ובין אם מאוחרים לה. מטבע הדברים, קיים משקל ראייתי רב לנתונים ראיתיים המתייחסים ישירות לתוכנה של הפגישה האמורה, ושנערכו או נאמרו סמוך לה ככל הניתן (או במועד הפגישה עצמה), וכן לעדויות המתייחסות, באופן ישיר, לחילופי הדברים במהלכה. עם זאת, בהחלט ניתן להסתמך גם על אינדיקציות מאוחרות יותר למועד הפגישה המעידות, תוך הסתכלות לאחור, על אומד דעת הצדדים במהלכה.